בעולם נורמאלי הורים צריכים להיות חזקים בשביל הילדים שלהם, לספוג בתוכם כאבים כמו מטלית רכה ועבה ואחר כך להיסחט בשבילם עד תום, מוכנים ומזומנים לכאב הבא. אבל כנראה שהעולם שלה לא נורמאלי כי אצלה זה עובד הפוך. היא זאת שסופגת את הכאב והיא זאת שנסחטת, גם את הכאב של אבא שכל מה שהוא יכול לעשות בשבילה זה להיכנס בבהילות בפתח, לחפש אותה בעיניים מתרוצצות ואז לומר לה בלחישה זועקת “בת אחת שלי מתה, עכשיו גם עוד אחת רוצה ללכת לי?”

בעולם נורמאלי הורים צריכים להיות חזקים בשביל הילדים שלהם, לספוג בתוכם כאבים כמו מטלית רכה ועבה ואחר כך להיסחט בשבילם עד תום, מוכנים ומזומנים לכאב הבא. אבל כנראה שהעולם שלה לא נורמאלי כי אצלה זה עובד הפוך. היא זאת שסופגת את הכאב והיא זאת שנסחטת, גם את הכאב של אבא שכל מה שהוא יכול לעשות בשבילה זה להיכנס בבהילות בפתח, לחפש אותה בעיניים מתרוצצות ואז לומר לה בלחישה זועקת “בת אחת שלי מתה, עכשיו גם עוד אחת רוצה ללכת לי?”

את השמים משאירים לסוף הוא סיפורה של יפעת, נערה בת שש עשרה, יתומה מאם, בת למשפחה דתית, המאבדת את אחותה הגדולה בתאונת דרכים. ההתמודדות עם האובדן היא מנת חלקם של כל בני המשפחה אך יפעת נושאת איתה מטען כבד יותר, משתיק ומשתק.

בשפה פיוטית עשירה, קולחת ונוגעת, נרקמת עלילה כובשת הנעה בין מוות ותחיה ובין אובדן ותקווה.

את השמים משאירים לסוף הוא סיפורה של יפעת, נערה בת שש עשרה, יתומה מאם, בת למשפחה דתית, המאבדת את אחותה הגדולה בתאונת דרכים. ההתמודדות עם האובדן היא מנת חלקם של כל בני המשפחה אך יפעת נושאת איתה מטען כבד יותר, משתיק ומשתק.

בשפה פיוטית עשירה, קולחת ונוגעת, נרקמת עלילה כובשת הנעה בין מוות ותחיה ובין אובדן ותקווה.

צילום: ספיר לוי

קצת עלי: מירב לוי, נשואה לאיתמר ואם לשבעה בנים ובת, גרה בישוב סוסיא שבהר חברון ומורה ב”פרוייקט היל”ה” קרית ארבע- בית ספר לנערים ונערות שעומדים באתגרי החיים ויכולים להם.

על את השמים משאירים לסוף: יותר משאני כתבתי את הספר הזה, הספר כתב אותי. כאילו מאליהן התדפקו על דלת הנפש דמויות וביקשו שאספר את סיפורן. מאז ומעולם כתבתי, אך הדרך הפתלתלה והמסובכת של כתיבת פרוזה הייתה עבורי לא מוכרת בעליל ומבהילה בהתאם. אחרי מספר עמודים של התחלה הנחתי לדמויות שלי, מצפה שייטשו מאליהן.

אך הן לא ויתרו. כמין צל ריחפו מעלי, בעקשנות ובסבלנות.

כשש שנים לאחר הפרידה מכתב היד נסעתי למסע כתיבה בסרביה, עם קבוצת נשים מיוחדות במינן מכל רחבי הארץ. המסע מילא אותי בהשראה ולא פחות מכך בכלים המסייעים לאין ערוך בכל הקשור לכתיבה. המסע היווה החייאה לספר שלי. ההחייאה הצליחה.

כשחזרתי הביתה שום דבר לא עצר אותי מלכתוב, גם לא החופש הגדול עם שמונת ילדיי שבבית. תוך שבעה חודשים סיימתי את כתיבת הטיוטה הראשונה. ומכאן, בעזרת אנשים יקרים שאחזו בידי לאורך כל הדרך, עבר הספר את שלבי העריכה עד התוצאה הסופית.

כמעט אף מאורע מהמתואר בספר לא התרחש במציאות האישית שלי ככתבו וכלשונו, ועם זאת הספר אמיתי לחלוטין. או כמו שאמרה לי אחת מחברותיי שקראה אותו בשלבים הראשונים- את כל כך כתבת את עצמך שאני פוחדת שלא השארת שום דבר לספרים הבאים (גם אני קצת פוחדת, אך מאמינה בבאר הפנימית שתתמלא שוב).

את קו הגבול הדק הזה בין הדמיון למציאות אשאיר כמובן בעמימותו. איך אמר הילד הירושלמי לרבי יהושע (מדרש איכה רבה)? אם אמא הייתה רוצה שתדע מה יש בסיר היא לא הייתה מכסה אותו.

וממילא כל היופי שבסיפור הוא שכל אחד מהקוראים יוכל למצוא בו את עצמו, וזאת החוויה שאני מאחלת לכל אחד ואחת מכם.

קריאה נעימה.

לרכישת הספר:

נקה